ביטול מקח בקניית מכונית ישנה

שאלה: ראובן קנה מכונית ישנה לאחר שהמוכר טען שלא ידוע לו על בעיה בתפקודי המכונית. לאחר כמה נסיעות קצרות ראה ראובן שהמנוע מתחמם, והמשיך לנסוע במכונית עד שהמנוע התקלקל לגמרי.

ראובן טוען שהמנוע היה מקלוקל לפני המקח ומכיוון שיש מום במקח הוא רוצה לבטלו ולקבל את כספו בחזרה. האם טענתו מתקבלת?

תשובה: כדי לענות על השאלה יש לברר תחילה מספר פרטים בסוגיית ביטול מקח:

א. ביטול מקח כשהקונה השתמש בחפץ לאחר שנודע לו המום:

השו"ע בסי' רלב בסעיף ג כתב (כדעת הרמב"ם) שאם הקונה השתמש בחפץ לאחר שנודע המום אינו יכול לתבוע ביטול למקח, וכתב המ"מ שמקור דין זה הוא מדברי הגמ' שהמקדש אשה ע"מ שאין עליה מומים ונמצאו בה מומים ואח"כ בא עליה, שאין המקדש יכול לבטל את הקידושין.

הפת"ש (שם ס"ק א) הביא שהמחנ"א כתב שאם לאחר שנודע ללוקח על המום הודיע למוכר שרוצה לבטל את המקח יכול להמשיך ולהשתמש בחפץ עד שיחזירנו!

בספר גליא מסכת חלק וכתב שדווקא בטענת הונאה, שהלוקח רוצה בקיום המקח אלא שרוצה לקבל חלק מכספו בחזרה, אם מודיע למוכר שלא מחל על ההפרש יכול להשתמש בחפץ. אבל כשנמצא במקח מום והלוקח רוצה לבטל את המקח אין לו זכות להשתמש בחפץ אף לאחר שמודיע שרוצה לבטל את המקח.

הפת"ש (שם) כתב שאף כשהלוקח אינו יודע את הדין (שאם ישתמש לא יוכל לבטל את המקח) הפסיד ואינו יכול לחזור בו, והוסיף שאם היה באמצע הדרך יכול לסיים את הנסיעה ואח"כ לתבוע ביטול מקח.

(ובסי' רכז כתב הפת"ש (ס"ק ב בסופו) שהחוו"י פסק שאם הקונה היה מסופק אם רוצה במקח או לא והספק היה תלוי בהתנהגות המוכר בעתיד אם הקונה המשיך להשתמש בחפץ עד שיתברר הספק יכול אח"כ לדרוש ביטול מקח! 

הפת"ש חלק עליו וכתב שאין הלוקח יכול לתבוע בטול מקח לאחר שהשתמש בחפץ כשידע שיש צד שירצה לבטל בעתיד את המקח.)

ב. ביטול מקח כשהייתה אפשרות לבדוק את המום לפני הקנייה:

הסמ"ע (ס"ק י)  הביא את חידושו של המ"מ שכתב שאם הלוקח היה יכול לראות את המום לפני המקח (אע"פ שלא ראהו) אינו יכול לחזור בו מהמקח מפני שהוכיח בכך שלא בדק שאינו מקפיד על המומים!

הפת"ש (ס"ק א) הביא שהרבה אחרונים חלקו על הסמ"ע וסברו שכל עוד שהקונה לא ראה את המום אינו מוחל עליו, אע"פ שיכל לבדוק ולא בדק.

המשל"מ הוסיף שאף לדעת המ"מ אם הלוקח עדיין לא נתן מעות למוכר ודאי לא מחל בכך שלא בדק את החפץ מיד שהרי יודע שהמעות בידו ואם ימצא בעתיד מום בחפץ לא ישלם למוכר, והנתיבות (ס"ק א) פקפק על דבריו, עי"ש.

ויש לדון שבימינו שנהוג לבדוק מכונית לפני המקח במכון מיוחד הרי שלכו"ע מי שלא בדק הפסיד וקנה על דעת שלא יוכל לחזור.

ג. ביטול מקח כשנמצא מום שכיח:

המחבר הביא בסעיף יב שתי דעות אם אפשר לבטל את המקח כשנמצאת בבהמה טרפות בסירכא, והרמ"א הסביר שלדעה אחת א"א לבטל מקח בטרפות דסירכא מפני שהיא דבר שכיח, ולכן על הקונה היה להתנות שלא רוצה לקנות בכה"ג!

רעק"א כתב שדווקא כשהמוכר לא ידע על המום השכיח והלוקח לא התנה הלוקח הפסיד, אבל אם המוכר ידע על המום, אע"פ שהלוקח לא התנה הוא יכול לדרוש ביטול מקח.

ולכן במכונית ישנה ששכיח מאוד שרכיביה שבלו במשך השנים מתקלקלים מזמן לזמן הרי שהלוקח קנה על דעת כן ואינו יכול לטעון ביטול מקח.

ד. ביטול מקח מחמת ערכו הנמוך של החפץ עם המום:

שער המשפט (סי רלב ס"ק ב) כתב שאע"פ שהלוקח השתמש בחפץ ומחל על האפשרות להחזירו למוכר, הרי שמכיוון שבחפץ הנקנה נמצא מום, ושוויו פחות מחפץ זהה בלי מום הרי שהלוקח התאנה במחיר ששילם עבור  החפץ, ואם האונאה הייתה בפחות משתות מחל, ואם הייתה שתות המקח קיים ומחזיר אונאה, ואם הייתה יותר משתות הרי שהמקח בטל, ואע"פ שאינו יכול לחזור מחמת המום הרי שיכול לחזור מחמת המחיר הרב ששילם עבור החפץ!

והוסיף לבאר שדברי הרמ"א, שכאשר קנה בהמה ונמצאת טרפות בסירכא המקח קיים, מפני שהמום שכיח ועל הלוקח היה מוטל להתנות, זהו רק כששילם עבור הטריפה קרוב למחיר טרפה, אבל אם שילם יותר משתות ממחירה הרי שהקונה יכול לבטל את המקח מדין אונאה.

אולם כשרוצה לבטל את המקח מדין אונאה יכול רק תוך כדי זמן בכדי שיראה לתגר או לקרובו (מזמן שראה את המום), ואם עבר זמן זה שוב אינו יכול לתבוע ביטול מקח מחמת האונאה.  

ה. ביטול מקח כשיתכן שהמום נולד לאחר זמן המכירה:

בכתובות דף עו: פסק שמואל שאם אחד מכר בהמה לחברו, ולאחר שחיטה נמצאת מחט בעובי בית הכוסות ואין ידוע אם המחט נכנסה לפני השחיטה והבהמה טריפה או שנכנסה לאחר השחיטה והבהמה כשרה, על הטבח להביא ראיה שהבהמה הייתה טריפה מפני שהספק נולד ברשותו, ולכן אפילו אם עדיין לא שילם עבור הבהמה חייב לשלם אא"כ יוכיח שהבהמה הייתה טריפה!

השו"ע בסעיף יא פסק כשמואל, אולם בסעיף טז כתב "ראובן שמכר לשמעון גבינות ולאחר שלושה ימים פתחם ומצאם רקובים ריקבון גדול...אם הדבר ספק (מתי נעשה הריקבון) המוציא מחברו עליו הראיה", ומשמע שאם שמעון עדיין לא שילם עבור הגבינות אינו צריך לשלם עד שראובן יוכיח שהריקבון נעשה אצל שמעון.

וקשה מדוע חובת ההוכחה אינה מוטלת תמיד על שמעון מפני שברשותו נולד הספק?

הסמ"ע (ס"ק לה) כתב שיש לחלק בין בהמה לגבינות בכך שלבהמה יש חזקת כשרות המורה שהבהמה כשרה ולכן מעמידים את הפגם ברשות בה נמצא, אולם לגבינה מעולם לא היה חזקת כשרות ויתכן שמתחילת יצירתה הייתה פגומה ולכן אע"פ שהריקבון נמצא ברשות הקונה על המוציא להביא ראיה.

ויש לדון שלמכונית ישנה אין חזקה שרכיביה פועלים מפני שעשויים כל רגע להתקלקל, ולכן אם לא ידוע מתי נולד המום: אם הלוקח שילם עליו להביא ראיה שמום נולד לפני הקניה, ואם לא שילם על המוכר להביא ראיה שהמום נולד לאחר הקנייה.

ו. תשלום על מום שגרם הקונה בחפץ לפני שביטל את המקח:                

השו"ע כתב בסי' רלב יג כתב שהמוכר דבר

שהיה בו מום בממכרו והלוקח עשה בו מום נוסף קודם שנודע המום הראשון: אם עשה מום שדרכו לעשותו (כגון שחט בהמה ונמצאת טריפה) פטור ואם שינה וגרם מום משלם דמי המום שעשה.

הנתיבות (ס"ק ה) הקשה מדוע אין הלוקח פטור גם על מום שאין הדרך לעשותו? הרי הלוקח בחזקת שלו הזיקה ואח"כ כשהתברר שהמקח בטל הרי שצריך לקבל את כספו בחזרה ואין צריך לשלם על הנזק מפני שנעשה באונס גמור, וכפי שמצאנו בסי' שמא שיורשים שהניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה שמשלמים רק דמי בשר בזול (והחיוב רק מדין נהנה ולא מדין מזיק)! והנתיבות נשאר בצ"ע, עי"ש.

הפת"ש בסי' רכז (ס"ק ו) העתיק את דברי  המשל"מ שאם הקונה איבד את החפץ או מכרו לגוי ואח"כ התברר שהמקח היה בטל אין למוכר תביעה על הקונה מפני שהקונה יכול לטעון שסמך על כך שהקניין היה כראוי והחפץ היה שייך לו.

אולם כל האמור לעיל הוא רק כשהקונה עשה מום במקח לפני שנודע שיש בחפץ מום אבל אם ראה שהמכונית מתחממת והמשיך לנסוע בה עד שהמנוע התקלקל לגמרי גם אם היה מקום לביטול מקח היה הקונה חייב לשלם את הנזק שגרם למכונית. 

ז. תשלום על שימוש בחפץ בזמן שלפני ביטול המקח:

בב"מ בדף סו: נאמר: "אמר רב נחמן: השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא - הדר ארעא והדרי פירי (כלומר: אם אחד מכר קרקע באופן שהיה אסמכתא והמכירה בטלה, הרי שהתברר שהלוקח אכל פירות בקרקע שלא הייתה שייכת לו, ולכן לאחר שמוציאים אותו מהקרקע צריך להחזיר למוכר את הפירות שאכל מהשדה בתקופה שהייתה בידו)

הגמ' הקשתה: "למימרא דסבר רב נחמן: מחילה בטעות לא הויא מחילה? והאיתמר: המוכר פירות דקל לחברו, אמר רב הונא: עד שלא באו לעולם - יכול לחזור בו. משבאו לעולם - אין יכול לחזור בו, ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם - יכול לחזור בו. ואמר רב נחמן: מודינא, דאי שמיט ואכיל - לא מפקינן מיניה!" ותרצה הגמ': "התם זביני, הכא הלואה..."

ונחלקו הראשונים בדעת ר"נ למסקנת הסוגיה:

לדעת רש"י (שם ד"ה הכא) מחילה בטעות הווי מחילה, ולכן במכר כשהתבטל אין הפירות חוזרים, אולם בהלוואה מחילה בטעות לא הווי מחילה מפני שאם ימחל הווי כריבית.

תוס' הקשה בכמה מקומות מוכח שלדעת ר"נ מחילה בטעות לא הווי מחילה, ולכן כתב שבהלוואה הפירות חוזרים מפני שמחילה בטעות לא הווי מחילה, ובמכר אין הפירות חוזרים מפני שגם לאחר שנודעה הטעות לא חזר בו המוכר ממחילתו מפני שרוצה לעמוד בנאמנותו ולכן המחילה מוחלטת ואינה בטעות.

הגמ' בהמשך הוסיפה: "ארעא הדרה, פירי מאי? רבית קצוצה הוו - ויוצאין בדיינין, או דילמא כי אבק רבית הוו, ואין יוצאין? - אמר רבה בר רב הונא: מסתברא, כי אבק רבית הוו, ואין יוצאין בדיינין...רב פפי: עבד רבינא עובדא, וחשיב ואפיק פירי, דלא כרבה בר רב הונא."

ומבואר בדברי הגמ' שרבינא סבר שהלוקח צריך לשלם למוכר את דמי הפירות שאכל כדי שלא יראה כריבית (שהרי הלוקח נתן למוכר כסף עבור שדהו, ולאחר שהמקח בטל המוכר החזיר ללוקח את כספו במלואו והלוקח גם קיבל פירות משדהו של המוכר).

אולם התוס' (שם ד"ה פירי) כתב שרבינא הוציא את הפירות מהלוקח מפני שסבר שמחילה בטעות לא שמיה מחילה.

השו"ע בסי' רלב סעיף טו פסק שאם הקונה רוצה לבטל את המקח לאחר שמצא בו מום צריך לשלם למוכר עבור השימוש בחפץ, וכתב: "המוכר קרקע לחברו ואכל פירותיה, ולאחר זמן נראה לו בה מום, אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל. ואם היה חצר ודר בו, צריך להעלות לו שכר."

ומצאנו שני דרכים עיקריות בביאור פסקו של השו"ע:

הסמ"ע (ס"ק לג) הביא שהעיר שושן כתב שהטעם שמחזיר את הפירות מפני שדמי לריבית. הסמ"ע היקשה שלפי דבריו הרי שרק באופן שהקונה כבר שילם עבור המקח דומה לריבית אבל אם עדיין לא שילם לא דמי לריבית ואין צריך להחזיר את הפירות והרמב"ם והמחבר היו צריכים לפרש את דבריהם!

לכן באר הסמ"ע שהטעם שהפירות חוזרים הוא מפני שהם גזל ביד הקונה שהרי הם אינם שייכים לו, ולכן אין חילוק בין אם שילם מראש עבור המקח או לא שילם.

ולדבריהם נראה שאף באופן שהלוקח לא היה יכול לבדוק את המום לפני השימוש חייב להחזיר את הפירות או לשלם עבור השכירות שאם לא כן הווי גזל או דמי לריבית.

וכן נכתב להדיא בתשובת הרשב"ש בסימן תעו: "ואם הבגד כבר נעשה ממנו מלבוש ולבשה קודם שנגלה המום והיה מום שלא היה יכול להכירו עד עתה וחוזר הבגד למוכר על פי הדרכים שכתבתי, וצריך ליתן לו שכר לבישתו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות מכירה גבי המוכר בית ומצא בו מום. ואם תפרו והשביח בתפירה מחשב עליו דמי התפירה ומחשב עמו על שכר לבישתו והשאר משלם לו".

ובדברי הנתיבות מבואר שדווקא כשהקונה היה יכול לבדוק את המקח ולמצוא את המום לפני הקניין ולא בדק צריך לשלם אם רוצה לבטל את המקח, אבל אם לא היה יכול לבדוק ולמצוא את המום אינו צריך לשלם עבור השימוש:

שהנה הנתיבות (שם ס"ק ה) הקשה על דברי השו"ע שכתב בסעיף יג שאם הקונה עשה במקח מום שאין דרך לעשותו קודם שהתגלה המום שהיה בשעת המכירה יכול הקונה לבטל את המקח אבל חייב לשלם למוכר את דמי המום שעשה, מדוע הקונה צריך לשלם אחר שהמוכר ידע מהמום ואינה את הלוקח? והרי הלוקח בחזקת שלו הזיקה. ודומה למבואר בסי' שמ"א (סעיף ד') ביורשים שהניח להן אביהן פרה שאולה וטבחוה ואכלוה שמשלמים דמי בשר בזול משום הנאה דידהו, ומשמע שאם הזיקו את הבהמה ולא היה להן שום הנאה שאינם משלמים, כיון שנאנסו וסברו שהיא שלהן, וה"ה בנידון דידן!

ותרץ שבמזיק באונס יש חילוק בין אונס שדומה לאונס גניבה שפטור ובין אונס שדומה לאונס אבידה שחייב, ולכן במקרה שהקונה יכל לבדוק ולמצוא את המום קודם שנשתמש בו דמי לאונס אבידה וחייב, ורק במקרה שלא יכל לבדוק ולמצוא את המום אם הזיק את המקח פטור מפני שהזיק בחזקת שהוא שלו.

והוסיף שהטעם שבסעיף ט"ו נפסק שאם קנה חצר ודר בו ואח"כ מצא מום ורוצה לבטל את המקח חייב להעלות לו שכר, ומשמע כמו בדר בחצר חבירו, אפילו בגברא דלא עביד למיגר רק שהחצר קיימא לאגרא, אף שהמוכר הזיק את עצמו דאם היה מודיעו היה יכול להשכירו, מ"מ כיון שדר בו בלא בדיקה אחר המום חייב הלוקח לשלם דחשיב כאילו הוא המזיק מדעת. אבל אם הקונה לא היה יכול לבדוק את המום וגר בחצר ואח"כ מצא מום ורוצה לבטל את המקח אין צריך לשלם שכר (וסיים שלמעשה צ"ע)!

אולם האור שמח (בפרק יז ממכירה ה"ט) חידש שדווקא כשמבטל את המקח בקרקע צריך הקונה לשלם על השימוש, אבל כשמבטל מקח במטלטלין אין צריך לשלם עבור השימוש, ולא ביאר את הסברה לחלק בין קרקע למטלטלין.

ז. העולה מהנ"ל: הקונה אינו יכול לבטל את המקח מהטעמים הבאים: 

א. הלוקח השתמש בחפץ לאחר שנודע המום.

ב. הייתה לקונה אפשרות לבדוק את המכונית לפני הקנייה ולא בדק.

ג. במכונית ישנה קלקול נחשב למום שכיח ולכן היה עליו להתנות.

ומחמת טעמים אלו אין הלוקח יכול לבטל את המקח, אבל אם תבע את המוכר בתוך זמן בכדי שיראה לתגר או לקרובו יכול לבטל את המקח מדין אונאה כשהמחיר היה גבוה משתות.

ד. כשיתכן שהמום נגרם לאחר זמן המכירה אין הלוקח יכול לבטל כלל את המקח, ואף לא לתבוע החזר עבור הונאה, שהרי יתכן שהמוכר מכר לו מכונית שלמה, והמכונית התקלקלה ברשות הקונה.

עוד יש להוסיף שלפי דברי השו"ע אם גרם לקלקול שאין הדרך לעשותו אף אם יכול לבטל את המקח יהיה חייב לשלם על הקלקול שגרם.  

עוד נפסק שגם באופן שהקונה יכול לבטל את המקח חייב לשלם למוכר דמי שכירות על הזמן שהשתמש במכונית.